<h1>ספר התרומות שער נ' חלק ג'</h1>
<h2>דף קד.</h2>
ויש לברר מלוה שעשה שליח בעדים להביא לו מעותיו אם יכול השליח לכוף [הלוה] לתתם לו, ואם נתרצה ונתנם לו אם נפטר מאחריותן אם נאנסו או נאבדו ביד השליח. על זה גרסינן בב"ק פרק הגוזל קמא [ק"ד ע"א] אתמר שליח שעשאו בעדים, פירוש, האי שליח לאו דא"ל לשליח בסהדי אימא ליה לפלניא דלישדר לי זוזאי בידך, דבכה"ג ליכא פלוגתא דמפטר, ומתני' היא [ב"מ צ"ח ע"ב] אמר לו השואל שלחה לי ביד בנך וכו', וכן בשעה שמחזירם, ומה לי כשאומר הוא בעצמו מה לי כשאומר ע"י שליח ועדים מעידים עליו. אבל האי פלוגתא דשליח כך הוא שאמר לו בפני עדים [אמור] לו לפלוני אם ירצה לשלוח מעותי על ידך, ואם יאמר לו הן קבל אותם והביא לי, וזהו שליח שנחלקו עליו. והרב ר"ש ז"ל פירש על דרך זה [ב"ק ק"ד ע"א] שהרי כתב שליח שעשאו בעדים, פירוש ראובן שיש לו מעות ביד שמעון ומנה שליח בעדים לקבלם ממנו, ע"כ. דמשמע [דמפרש] הוא כפירושנו דדוקא בשלא אמר לשליח אלא שיקבלם אבל עשה ממנו שליח שיאמר לנפקד שיתנם לו מיד שיתנם לו פטור ומטעמא דאמרן. אבל בשליח שעשאו שיקבלם אם יתן לו, בזה חלקו, רב חסדא אמר הוי שליח ואם נאנסו פטור המשלח, (ורבא) [ורבה] אמר לא הוי שליח עד שיאמר לו פה אל פה שלחהו לי בידו או שיאמר לו בעדים אמור לפלוני שישלח לי מעותי על ידך, אבל זה שלא א"ל בעדים אלא קבלם אם יתנם לך לא הוי שליח דידיה ולא מפטר משלח. ור' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרויהו שליח שעשאו בעדים הוי שליח ופטור המשלח. וא"ת משנתינו דקתני גבי הגוזל את חברו יוליכנו אחריו אפילו למדי ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו, דמשמע דאפילו לשליח שעשאו בעדים לא מפטר משלח מאחריות המעות, דהא קתני ולא לשלוחו ומנא ידעינן דהוי שלוחו אם לא עשאו בעדים. הא לא קשיא, דהתם במשנתינו לא מתוקמא בשליח שעשאו בעדים. אלא בממציא לו שליח בלא עדים עסקינן, כלומר לא אמר אליו אלא שימציא עצמו אצלו ויודיעהו שרצונו לבא לעיר המפקיד או המלוה שלו, ואם רצונו לשלוח לו על ידו הוא יעשה כמצותו, אבל גרוע הוא זה משליח שעשאו בעדים, דהתם אע"פ שאינו מצוה לו שיאמר לו בשמו שישלחם לו מ"מ אומר לו קבל אותם והביאם לי, אבל כאן אין אומר אלא שאם האחר רצונו שיאמינם לו שיעשה מצותו, והכל בלא פסידתו והכל בלא עדים, ולפיכך קתני ולא לשלוחו, דהא אוקימנא בממציא בלבד, והכי אמר ליה מלוה אית ליה גבי פלוני זוזי ולא קא משדר להו ניהליה אתחזי ליה דילמא איניש הוא דלא משכח לשדורי לי. וכתב הרי"ף בהלכותיו הלכתא כותיה דרב חסדא, דהא קיימי רבי יוחנן ורבי אלעזר כותיה והוה ליה (רבא) [רבה] יחיד אצל רבים ולית הלכתא כותיה. אלא מיהו הני מילי היכא דבעי מאן דאיתיה ממונא בידיה למתביה ניהליה, דכיון דשליח הנעשה בעדים הוי שליח אי יהיבנהו ניהליה ונאנסו לא מחייב באחריותיהו, אבל אי לא בעי ההוא דאיתא לממונא בידיה למתבינהו ניהליה בהאי שליחות לא כייפינן ליה בדינא למתבינהו ניהליה, הא אמרי נהרדעי [ב"ק ע' ע"א] כל אורכתא דלא כתיב זיל דון והנפק לנפשך לאו אורכתא היא, דא"ל לאו בעל דברים דידי את. ע"כ. מכל זה למדנו ששליח שעשאו בעדים לקבל לו ממון הלואתו מן הלוה הרשות ביד הלוה, דאם רצה ליתן נפטר ואינו חייב באחריותן שהרי נתן לשלוחו, ואם לא רצה ליתן אינו נותן שאין זה בעל דינו, ואפילו יעשהו שליח שיאמר למלוה שלח לי ביד זה, עד שיבא בהרשאה. ולמטה אאריך אם יש לחוש לדלמא אדהכי והכי מאית או חזר משליחותו ובטלו ושליחותיה דעבד בטיל או לא.
ויש לברר אם אמר לו המלוה ללוה מנה שיש לי בידך שלחהו לי ביד פלוני וזה אמר לו פה אל פה פנים אל פנים וכן עשה, ונאבדו או נאנסו מן השליח, בזה ודאי אפילו היה השליח שוטה או קטן או גוי שאינן בני שליחות אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו. וכן כתב הרב בהלכותיו [ב"ק ל"ז ע"ב בדפי הרי"ף] וז"ל, והיכא דא"ל חד לחבריה פה אל פה שדר לי זוזי בהדי פלוני ושדרינהו ניהליה בהדי פלוני ואתניסו פטור מלשלם, דתנן בהשואל א"ל השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או שאמר לו המשאיל הריני משלח לך ביד בנך ביד שלוחך ואמר לו השואל שלח ושלח ומתה חייב. פירוש, שהרי צוהו לשלחה לו ביד אלו ומיד כאלו נטלה הוא מידו ונתחייב באונסיה. וכן בשעה שמחזירה. פירוש, אם בקשה ממנו המשאיל וצוה לשלחה ביד אלו מיד נפטר מאונסין משעה שקבלו אותה אותן שלוחין. ודוקא עבדו עברי, אבל אם אמר לו המשאיל בשעת חזרה שלח ושלחה ביד עבדו הכנעני אע"פ שאמר לו שלח בידו אם מתה בדרך חייב השואל, שיד העבד כיד רבו, דהא קני ליה גופיה וכאלו לא יצאה מיד השואל דאמי. והכי איתא בפרק השואל [ב"מ צ"ט ע"א] דמוקי לה בעבד עברי. וכן פסק הר"מ ז"ל בהלכות שאלה [ריש פ"ג]. ומיהו אם אמר לו שלח ביד גוי פלוני או שוטה או קטן פלוני דלא קני ליה גופייהו פטור השליח. וכן פסק הר"מ ז"ל בספר קנין [שלוחין פ"ב ה"ג] שהאומר לחברו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פלוני אפילו הוא קטן אם רצה לשלחו בידו נפטר ואינו חייב באחריותו, ע"כ. ומדנקט קטן ה"ה לגוי או לשוטה.
אבל הרמב"ן כתב לי שאין המשלח פטור עד שיוציאם מרשותו לרשות המלוה או המפקיד, כדרך שאמרו בשאלה כך אמרו בחזרה, וכדתנן בהשואל אמר ליה שלחה לי וכו', ואוקימנא בגמ' בעבד עברי, אבל בעבד כנעני לא. וכן סיפא דקתני וכן בשעה שמחזירה אם אמר לו שלח ושלחה ביד עבד כנעני חייב השואל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל, וש"מ שאין המחזיר פקדון או מלוה נפטר אע"פ שאמר לו בעל הממון שלח עד שישלח ביד האדם הראוי להיות שלוחו. וכן בדין, לפי שלא יצתה מרשות של שומר. והרי אמרו זרוק לי חובי אפילו קרוב לו חייב [גיטין ע"ח ע"ב], וכ"ש שולח ביד גוי או שוטה, הילכך אינו פטור עד שיאמר לו בפירוש שלח לי ביד גוי פלוני והפטר, ע"כ.
ויש לברר אם התנו ביניהם הלוה והמלוה שביד מי שירצה לשלח לו הלואתו ישלחנה לו ושלח לו חובו ביד אחד שראוי להוליך דבר זה ונאבד או נגנב בדרך, או שכפר בו השליח ואמר שלא היה שלוחו מעולם, או שטען שכבר נתנם לו למלוה וכחש, בכל זה מסתברא ודאי שהוא פטור, דתנאי שבממון תנאו קיים. וכן פסק הר"מ ז"ל [שלוחין פ"ב ה"ג]. וכן כתב הרב בהלכות פרק הגוזל קמא [ל"ז ב' דפי הרי"ף] וזה לשונו, והיכא נמי דאיתנו מעיקרא דכל מאי דמשדר כל חד וחד לחבריה אית ליה רשותא לשדורי ליה בידי מאן דחזי, תנאי שבממון הוא וקיים, ואית ליה רשותא לשדורי ליה בידיה מאן דחזי ואי איתניס באורחא ברשותיה דמריה איתניס, ע"כ. וכתב הראב"ד ז"ל [תמים דעים סימן ס"ג] מסתברא כותיה, והוא שלא פשע בו, שאם שלח לו ביד מי שהוחזק כפרן או גזלן לא מפטר, וכן אם שם ממונו במקום סכנת דרכים מקום שאין הרבים רוצים להכניס בו ממונם הרי הוא פושע ועל דעת כן לא הרשהו מסתמא, אא"כ פירש לו, כי בסתם מן האונסין נתכוון לפטרו ולא מן (השליחות) [הפשיעות]. ודין זה חלוק מאותו ששנינו בקדושין [מ"ג ע"ב] גבי האומר לב' צאו וקדשו לי את האשה, הם אומרים נתננו והוא לא נתתם, ואמרינן עלה וכן בדיני ממונות. ואוקימנא התם דהן הן שלוחיו ומשתבעי וכו', דהתם הוא שלח למלוה את מעותיו ע"י שליח זה בלא מצות המלוה, ולפיכך אע"פ שהשליח מעיד למלוה שקבל נשבע המלוה להכחישו ונוטל מן הלוה, אבל כאן אחר שהוא מודה שאם יתנם ליד מי שיראה שיהא ראוי להביאם שימסרם בידו ויפטר, וזה טוען שכבר מסרם לו, לא מיבעיא אם אין השליח בעולם כגון שמת או הלך לו שפטור הלוה, ואפילו בלא שבועה, שהרי אין כאן מכחיש כלל, אלא אפילו יהיה בעולם ומכחיש את המפקיד שהוא הלוה שלא מסרם לו פטור הלוה. ואית דאמרי פטור בלא שבועה, דהא לית ליה תובע בודאי, ומאחר שהמלוה צוהו בכך איהו דאפסיד אנפשיה, שהרי אינו יכול לתובעו בודאי ואין לו להשביעו בשמא. ואית דאמרי דכיון שהשליח מכחישו שלא נתן לו כלום ה"ל כעין טענת בריא, כההיא דקדושין, ומשתבע היסת ומפטר. ולמטה נאריך בזה כמו שכתב הרב הזה ז"ל.
נשאר לנו עדיין לדבר אם שלח המלוה כתב אגרת של שלום וכתוב בכללה מנה שיש לי בידך שלחהו לי ביד לוי וכן עשה, מה דינו. על זה כתב הרב בהלכותיו פרק הגוזל קמא [ל"ז ע"ב דפי הרי"ף] והיכא דשדר ליה כתבא לחבריה וא"ל ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי לא מחייב באחריותו, דהכי נהיגי תגרי האידנא, וקי"ל מנהגא מלתא היא. והכין שדרו ממתיבתא, ע"כ. ומשמע למאן דדאיק בלישניה דרבינו שכתב שאע"פ שלא ייחד לו המביא אם רצה הלוה יש לו למסור המעות ליד מי שמביא כתב זה ומפטר מאחריותן. אבל הר"מ ז"ל [שלוחין פ"א ה"ח] משמע דס"ל שצריך ליחד לו השליח בפירוש. וזה טופס לשונו, ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו מנה שיש לי בידך שלחו לי ביד לוי, אם רצה לשלחו אינו חייב באחריותן בין שהיה מלוה בין שהיה פקדון, והוא שיכיר שהוא כתב ידו, ואם טען המלוה ואמר לא כתבתי ולא שלחתי לך ישבע הלוה היסת שכתב ידו בא אליו ולפיכך שלחן ויפטר. וכזה הורו רבותי. אבל אם לא היה כתב ידו הכתב או שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו ונסתפק לו אם הוא כתב ידו או אינו, אפילו היו כותבין בו סימנין ואותיות שביניהן ביחוד אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב ואחרים רמו בך שמעון חייב באחריותו ומשלם לראובן אחר שיחרים על מי ששלח כתב זה מדעתו ולא יודה. ויש מי שהורה שישבע ראובן ואח"כ יטול כדין כל הנשבעין ונוטלים, ע"כ. והראב"ד ז"ל כתב במשפטי ההרשאה [תמים דעים סימן ס"ג] דברי הרי"ף ז"ל ובסוף דבריו כתב אמר אברהם לולי שהדבר הזה תלוי במנהג וכיון שכן נהגו התגרים אין לדון אחריהם, אבל אם לא כן הייתי אומר שאין ראיה מהבאת הכתב למסור הממון לידו, דאפשר שכך אמר לו שלח לי את ממוני ביד מי שהוא ראוי לשלחו שיביאהו בלא סכנה וביד נאמן, ואם לא עשה כן חייב באונסיו, אבל השתא דכתבו הגאונים המנהג שכן הוא למסרן ליד מי שמביא הכתב אין לנו אלא מה שנהגו. ונ"ל דוקא במקומות שנהגו אבל במקומנו אין אנו בקיאין במנהגות הללו אלא הכל לפי מה שהתנו ביניהם מתחלה.
ואם התנו מתחלה שישלח לו ממונו ביד מי שיביא לו כתב ידו ומשמסר לידו נאנסו ואחר כך בא בעל הממון ותבע את ממונו מן הנפקד, וטען הלוה ואמר כבר נתתיו לשליח שהביא לי כתב ידך בשליחותך, אמר הלה אני לא כתבתיו מעולם, אם הוציא הלה את הכתב וכתב ידו ידועה בעדים שהיא היא או שהיה כתב ידו יוצא ממקום אחר ודאי פטור הוא, ואם אינה ידועה בעדים ואין כתב ידו יוצאה ממקום אחר ואמר אני מכיר בה שהיא חתימת ידך, אם זה הממון הופקד אצלו בלא עדים אפילו בעדות על פה שלא בשטר, מתוך שיכול לומר להדֹ"מ אי נמי החזרתים לך מידך לידי יכול לומר אני מכיר שכתב ידך הוא זה ומסרתי ליד שלוחך. ומכל מקום בשבועת היסת. ואם זה הממון יש עליו שטר פקדון צריך שבועה חמורה, ובשבועה חמורה מיהת מפטר מתוך שיכול לומר לו נאנסו מידי יכול לומר החזרתים לך ביד שלוחך, ולא מצי למימר האיך שטרא בידי מאי בעי, דהכי איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק המוכר את הבית [ב"ב ע' ע"א]. ואם הוא מלוה בשטר אפילו בשבועה חמורה אינו נאמן, אלא שיכול הוא להשביע את המלוה שבועה חמורה בחפץ בידו אם היה כתב ידו אם לאו, שזה דומה למה שאמרו [שבועות מ"א ע"א] ואי אמר אשתבע לי משתבע ליה, והקשו מה בין זה לפוגם וכו' אלמא שבועה חמורה היא כעין הפוגם.
כללו של דבר בזה בזמן שהמפקיד אינו מאמין בטענת הנפקד אינו יוצא מידי שבועת היסת או חרם סתם אלא אם מסר לו בעדים, והשליח שנאנס מידו צריך שבועה חמורה מפני שהיא שבועת השומרין. והדרכים כבר הם ידועים לשבועת היסת ולחרם סתם, שכך פירשו הגאונים כל זמן שהתובע בא בבריא והלה כופר בו שבועה בשם בלא חפץ, כגון זה שכפר בכתיבת ידו, א"נ שכופר בתנאים שהתנו ביניהם מתחלה. ובזמן שהתובע בא בטענת ספק הוא חרם סתם. וטענת ספק בענין זה הוא כגון זה שלא הגיעו המעות לידו והשליח אומר נאנסו ממני והלה טוען איני מאמינך שנאנסו ואיני מאמין בו שנתנם לידך, כגון זה מחרים על הנפקד חרם סתם שמסרם ונשבע השליח שבועה חמורה שנאנסו ממנו. וכל זה בזמן שהשליח מודה שבאו לידו ונאנסו ממנו, אבל בזמן שהשליח כופר הענין מתחלה כלך לדרך אחרת, שאם כפר במפקיד ואמר הגעתים לידך והלה אומר לא קבלתים נשבע השליח היסת בשם והנפקד מקבל על עצמו חרם סתם שמסרם ליד השליח כמו שראה בכתבו של מפקיד. ואם הוא כופר בנפקד ואמר לא נתתם לי והלה אומר נתתי השליח נשבע למפקיד שבועת היסת במעמד הנפקד והנפקד כמו כן נשבע שבועת היסת למפקיד במעמד שליח, מפני שיש עליו כעין טענת בריא, מפני שהשליח מכחישו שלא נתן לו כלום. וכה"ג נמי אמרינן בקדושין [מ"ג ע"ב] גבי הן הם שלוחיו והן הם עדיו, והא נמי דכותה היא, וא"ת כאן נמי ישבע שבועת המשנה שהיא בחפץ, שהרי הוא כחנוני על פנקסו, דתנן תן סאתים חטים לפועליי הוא אמר נתתי והם אומרים לא נטלנו, והא נמי להאי דמיא, שהרי אמר לו בכתבו או ע"פ תן לשלוחי מעותי והוא אומר נתתי והשליח אומר לא נטלתי. הא לאו מילתא היא, דהתם חנוני נשבע כדי ליטול מב"ה וכל נשבע ונוטל כעין זה הוא שבועה חמורה, אבל הכא אינו נשבע ליטול אלא להפטר, וכשטען נתתיו ליד שלוחך כאלו אמר נתתיו לידך ואין עליו אלא שבועת היסת. אבל היכא דלא שדר ליה כתבא ולא הוה מעיקרא תנאי ביניהם דלישדר ליה בידא דגברא ואתא חד גברא ואמר לנפקד פלוניא שויין שלוחא בסהדי דתשדר ליה ממוניה על ידאי, והימניה נפקד ומסר ליה ממוניה ואתניסו או דכפר ביה ואמר פרעתים למלוה, ומלוה אמר לא פרע ולא שויתיה שליח מעולם, והשתא ליכא סהדי דשוייה שליח, כגון שהלכו להן למ"ה, הא ודאי אי טעין שליח נאנסו נשבע לנפקד שבועה חמורה שלא עשאו שליח ולא באו מעות לידו ויטול מעותיו מן הנפקד. ודבר זה למדנו אותו מדברי הר"ר יצחק שכתב בהלכותיו [בענין הן הן שלוחיו הן הן עדיו דאמרינן והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו'] ומשתבע מלוה ושקיל, וכתב הרב דשבועת מלוה ללוה שבועה חמורה היא כעין שבועת פועלים לב"ה, דכיון דמודה ב"ה לפועלים שחייב להם שכרם והוא אינו יודע אם נפרעים אם לאו, שנשבעין הן ונוטלין ממנו, כך הלוה הזה הרי הוא מודה שהוא חייב למלוה ממון זה ואינו יודע עכשו אם פרעוהו אלא השלוחין אם לאו, ישבע המלוה שהוא כעין פועלים ויטול מן הלוה שהוא כעין ב"ה, והכא נמי הרי הלוה מודה שהיה חייב זה הממון ואינו יודע אם פרעו זה השליח או אם נעשה להפטר בו אם לא, וכשיבא המלוה להפרע ממנו ישבע שבועה ויטול. ובודאי כדי הוא הרב ללמוד מדבריו ולדמות מענינו לענין אחר הדומה לו. ואע"פ שאין דבריו ודברינו דומין למשנה, שי"ל בדברינו אלה כיון שהלוה מודה בחוב והפרעון אצלו ספק יהיה כמי שאמר לחברו גזלתיך והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו [ב"ק קי"ח ע"א], דהיכא דתבע ליה חבריה מיחייב מן דינא ולא אשכחן בהו שבועה חמורה לא במשנה ולא בגמרא ולא בדברי הגאונים ז"ל. וא"ת משנתינו הלא ב"ה מודה לפועלים שהוא חייב להם ואינו יודע בפרעון שלהן ואעפ"כ נשבעין פועלין ונוטלים ממנו, הא לא דמי, התם כיון דאיכא חנוני דאמחינהו בהדיה ושוייה בדוכתי למפרעינהו ואיהו קאמר דפרעינהו משום הכי נשבעין פועלים להכחיש את החנוני שהרי החנוני נעשה גם הוא תובע לב"ה, וכיון דתרוייהו אתו למגבא מיניה ומכחשי אהדדי דין הוא שלא יפרעו אלא בשבועה, אבל בענין שאנו מדברים בהם מנין לנו לא שבועה חמורה ולא שבועה קלה ואע"פ שהשליח מכחישו. אבל יש לנו לסמוך על דברי הרב ז"ל שהוא מדמה הענינים האלו, וס"ל דכיון דאיכא שליח דקא מכחיש ליה למלוה אע"ג דלוה טוען טענת שמא ישבע המלוה שבועה חמורה ויטול, והכא נמי הא קא מכחיש ליה שליח ואמר דשויה שליח בעדים וקא מפטר ע"י, ומש"ה משתבע מלוה שבועה חמורה ושקיל. ומסתברא נמי כדברי הרב ז"ל, מדאמרינן בגמרא לגבי עדים משתבעי שבועת היסת ולגבי מלוה אמרינן משתבע מלוה ושקיל, ולא קאמר שבועת היסת, אלמא שבועה של מלוה שבועה חמורה היא. מיהו בין הכא בין התם דוקא היכא דאיתנהו להנך שלוחין דקא מכחשי ליה למלוה, אבל אי אזלי ליה לעלמא ולא מכחשי ליה בודאי שקיל הלוה בלא שבועה, ובתר הכי אי בעי לוה לאחרומי סתם מחרים, ע"כ כתב בספר משפטי ההרשאות. ויש לברר אם טען המלוה שלא שלח שלוחו כי אם לקבל עשרים דינרים ועשרים דינרים בלבד הביא לו, וזה טוען כי מאה מסר לו, על זה כתב הר"מ ז"ל שהמשלח נשבע שלא שלחו אלא ליקח עשרים בלבד כדין כל מודה מקצת, והשליח נשבע היסת שהנ' שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן.
<h2>דף קד:</h2>
ודוקא שליח שעשאו בעדים הוא שאם רצונו לשלח נפטר מאחריותן, אבל בדיוקני אינו משלח, ואם שלח עדין עומד באחריות המשלח עד שיגיע לידו של מלוה. וכדגרסינן [ב"ק ק"ד ע"ב] אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפי' עדים חתומים עליה. פירוש, כגון שכתבו העדים למטה בשטר זה אנו פלוני ופלוני מעידים שפלוני אמר לנו שזו הדיוקני שלי הוא, אבל לא הודיענו מה כתוב בשטר. ור' יוחנן פליג עליה דשמואל ואמר דאם עדים חתומים עליה משלחין ונפטר הלוה מאחריות הממון. וכתב הרי"ף דהלכתא כשמואל דסבירא ליה דאין משלחין בדיוקני ואפילו בעדים החתומים עליה. דלא דאמי לשליח שעשאו בעדים, דהתם העדים יודעים עיקר השליחות אבל כאן בדיוקני אין להם ידיעה כלל בגוף העדות ואצורתא קא מסהדי ולא אשליחותא, ולפיכך אם שלח על דרך דיוקני עדים הם באחריותו. ומלתא צריך עיון אי צריך למכתב התקבלתי בשליח שעשאו בעדים. ותו נמי איסתפקא לן אי סגי נמי בהתקבלתי, משום דקשיא לן ההיא דגרסינן עלה דהא דיוקני ולשמואל מאי תקנתיה, ומהדר כי הא דר' (אבהו) [אבא] הוה מסיק זוזי בדר' יוסי בר חמא א"ל לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלאי, א"ל רבי אמי כתב לך התקבלתי א"ל לא, א"ל זיל ברישא ולכתוב לך התקבלתי, לסוף א"ל אי כתב לך התקבלתי לאו כלום הוא ולא מפטרנא מאחריות הדרך, דדילמא אדאתי שכיב ר' אבא והתקבלתי דר' אבא לא כלום הוא משום דהא נפיל זוזי קמי יתמי ולית להו כח בהנהו זוזי, אלא מאי תקנתיה א"ל ניקנינהו ניהלך אגב ארעא דמטבע הואיל ואיתיה בעין מקני אגב ארעא, וזה החוב כבר הגיע זמנו והיו המעות בעין, ותא את כתוב לן התקבלתי. פירוש, ואם ימות אחר כך אין לנו בכך שהרי נסתלקו הוא ויורשיו מכל זה הממון. וכי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפא זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל אגב אסיפא דביתיה. ופירש הרב אבן מגש בהקנאה גמורה ולא בתורת הרשאה. וכי אתא נפק לאפיה עד תוך כדי שלא יחזיק בהם לעצמו.
ומפני זה שמצאתי על מימרא דאין משלחין מעות בדיוקני יש לנו לברר בשליח שעשאו בעדים דהוי שליח אי חיישינן לדילמא מאית משלח ולכל הני חששי דאמרן. ומסתברא ודאי דלא חיישינן. ותחלה נברר שאין לנו לחוש ולטעון טענת חזרה, כלומר שיאמר הלוה אולי חזר בו משליחותך ובטלו, דאע"ג דאי מבטל ליה מצי לבטוליה, וכמו שכתב הר"ר יצחק בהלכותיו בשם מר רב יהודאי גאון בפרק מרובה, אפילו הכי בטענת שמא לא מצי למידחייה עד דמייתי ראיה דבטולי בטליה, דמסתמא אמרינן כי היכי דחזקת שליח עושה שליחות הכי נמי אמרינן חזקת ב"ה מעמידו בשליחותו. ותדע לך שכן הוא, שהרי הולך מתנה לפלוני דק"ל [גיטין י"ד ע"ב] דאמרינן בה הולך לאו כזכי ואי בעי למהדר מצי מהדר ליה ואפילו הכי מסתמא אזיל שליח ויהיב ליה למקבל מתנה ולא חייש לחזרה, דמסתמא אוקמיה אחזקתיה שעומד בדיבורו, ולפיכך חיישינן לעובדא דרבי אבא דחשש למיתה ולא חשש לחשש חזרה, והם הכי נמי לחשש מיתה לא חיישינן. וכן כתב בעל העטור סופרים דבהאי טענה לא מצי למידחייה, דאע"ג דרבא חשש למיתה, התם הוא משום דעשאו שליח לקבל ממנו מעות פקדון שלו שהן בעין בדיוקני שלו שהפקיד אצלו, ובהא מתוקמא פלוגתייהו דשמואל ורבי יוחנן גבי שינוי בלחוד דפליגי. והיינו דקאמר אפילו עדים חתומין על אותו אסימון אין משלחין, משום דאין סימן למטבע וחייש דילמא אתי לחלופי זוזי בזוזי אחריני דגריעי מיניהו ואי מית אתו יתמי וקא מערערי על הלין זוזי דליתנהו הנהו זוזי דאפקיד ליה אבוהון, והילכך בעי לאקנוניהו ניהליהו אגב ארעא כי היכי דלסתלק מיניהו ערער דידהו. דבשלמא אם היה בחיים הוא לא היה מעיז פניו לתבוע מה שאינו שלו, אבל כיון דמית לבניה חיישינן. ולא גרסינן בכל הני עובדי דמסיק בהו זוזי שיהיה ענין הלואה אלא הוו ליה זוזי והם כזוזי דפקדון. אבל שליח שעשאו [ב]עדים לקבל מן הלוה מה שפרע לו בשביל המשלח או לקבל שאר מטלטלין שהפקיד לו שיש להם סימן בכולהו לא חיישינן לחשש מיתה, דאטו משום דזכו ביה יורשים מתבטל התקבלתי דאבוהון ושליחותא דאבוהון דעבד כשהיה בחיים, וכי מי גרע שליח שעשאו בעדים מאפטרופוס שמינהו אבי יתומים שכל מה שיעשה ויקבל מן הנפקדים של הממנה אותו יהא עשוי ומקובל על היתומים, אלא לאו ש"מ דדיוקני ושליח שעשאו בעדים ליכא חששא ובהתקבלתי לחודיה סגיא, דליכא למיחש לדילמא בהדי דאתי שכיב והתקבלתי דשליח בעדים לאו כלום הוא. וכ"ש להרשאה שכתוב בה זיל דון והנפק לנפשך שאין לנו לחוש בכך דדילמא מאית והרשאתו לאו כלום הוא. ולא עוד אלא אפילו בשליח שעשאו בעדים גרידתא אם קדם המעות ונתן לידו ואחר כך נודע שכבר חזר ובטל שליחותו של שליח ונאנסו המעות מיד השליח פטור הלוה, מ"ט משום דמצי למימר ליה אנא אשליחותא דידיה סמכי ואסהדי סמכי ואת הוא דפשעת דהדרת בך, דמידע ידעת דאנא מסרנא ליה ואדעתא דאמסור ניהליה שדרת ניהליה בסהדי ולא אתבעי לך למהדר בך ביה ומשום הכי פטור. ומש"ה חשש רבא לחשש מיתה ולא חשש לחשש חזרה. וכ"ש כי אתי ליה באורכתא דלא מצי למדחי ליה לא בטענת חזרה ולא בטענת מיתה אלא א"כ נודע שחזר בו. זהו הנראה לנו. וכן הוא דעת הרב בעל העטור ז"ל.
אבל דעת הראב"ד ז"ל [תמים דעים סי' ס"ג] ששליח שעשאו בעדים ומעות בדיוקני וחתום עליו עדים חדא מילתא נינהו, וכי קתני שמואל אין משלחין מעות בדיוקני וקי"ל כותיה לאו למימרא אלא דאי שדרינהו לא יוכל להפטר מן האונסין. וכך פירושה, אין משלחין בדיוקני אפילו כתב לו שטר שליחות וכתב לו צורתו עליה לאות והחתים עדים על השליחות ועל הדיוקני, אפילו הכי קתני אין משלחין, פירוש כדי שיוכל להפטר ולהנצל מאונסין, מ"ט דילמא אדאתי שליחא לגבי מריה דפקדונא שכיב מריה דפקדונא ונפלי זוזי קמי יתמי ושליחותא דידיה לאו כלום הוא. ור' יוחנן אמר עדים חתומים עליה ועל השליחות משלחין, דכיון דטרח כולי האי למפטריה בכל ענין הוא דעבד בין מיניה בין מירתיה. ולית הלכתא כר' יוחנן אלא כשמואל, ולית ליה תקנתא לחשש מיתה אלא בהקנאה דהרשאה כעובדא דרבא ורב ספרא בזוזי דרבי אבא, דההיא התקבלתי דהתם הרשאה הויא דמתקריא אורכתא, והקנאה בעובדא דרב פפא דהקנה ליה זוזי אגב אסיפא והיא היתה הרשאה כמו כן. וא"ת א"כ דהרשאה הוה הא קי"ל [ב"ק ע' ע"א] דשליחא שויא ואי תפס מפקינן מיניה, הילכך אמאי נפק לאפיה עד תוך. [י"ל] דלא בעי למיקם בהדי לדינא, אי נמי משום כבודו, אי נמי משום שמחתו, ע"כ. נמצא לפי פירושו שפירש בדיוקני כמו שכתבנו שיותר הוא דיוקני משליח שעשאו בעדים, ואפילו הכי איכא כל הני חששי דמיתה אא"כ בא השליח בהרשאתו. וכבר הארכתי בזה בספרי הנקרא זכרונות פרק הגוזל קמא. גם כתב הרב אברהם ב"ר יצחק כי יש לדקדק מה כתוב באותו דיוקני, ואפשר דכתיב ביה אמרי לי לפלוני באפי סהדי דליקבל הני זוזי מידך וליתביה ניהלי, אבל אי כתב בפירוש שדר לי זוזי בהדי פלוני אפטר ליה, ובאורכתא נמי אי אדאתי שכיב אבטיל ליה ההיא שליחותא, ע"כ.
<h2>דף קיח.</h2>
ואם התנו מתחלה שישלח לו ממונו ביד מי שיביא לו כתב ידו ומשמסר לידו נאנסו ואחר כך בא בעל הממון ותבע את ממונו מן הנפקד, וטען הלוה ואמר כבר נתתיו לשליח שהביא לי כתב ידך בשליחותך, אמר הלה אני לא כתבתיו מעולם, אם הוציא הלה את הכתב וכתב ידו ידועה בעדים שהיא היא או שהיה כתב ידו יוצא ממקום אחר ודאי פטור הוא, ואם אינה ידועה בעדים ואין כתב ידו יוצאה ממקום אחר ואמר אני מכיר בה שהיא חתימת ידך, אם זה הממון הופקד אצלו בלא עדים אפילו בעדות על פה שלא בשטר, מתוך שיכול לומר להדֹ"מ אי נמי החזרתים לך מידך לידי יכול לומר אני מכיר שכתב ידך הוא זה ומסרתי ליד שלוחך. ומכל מקום בשבועת היסת. ואם זה הממון יש עליו שטר פקדון צריך שבועה חמורה, ובשבועה חמורה מיהת מפטר מתוך שיכול לומר לו נאנסו מידי יכול לומר החזרתים לך ביד שלוחך, ולא מצי למימר האיך שטרא בידי מאי בעי, דהכי איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק המוכר את הבית [ב"ב ע' ע"א]. ואם הוא מלוה בשטר אפילו בשבועה חמורה אינו נאמן, אלא שיכול הוא להשביע את המלוה שבועה חמורה בחפץ בידו אם היה כתב ידו אם לאו, שזה דומה למה שאמרו [שבועות מ"א ע"א] ואי אמר אשתבע לי משתבע ליה, והקשו מה בין זה לפוגם וכו' אלמא שבועה חמורה היא כעין הפוגם.
כללו של דבר בזה בזמן שהמפקיד אינו מאמין בטענת הנפקד אינו יוצא מידי שבועת היסת או חרם סתם אלא אם מסר לו בעדים, והשליח שנאנס מידו צריך שבועה חמורה מפני שהיא שבועת השומרין. והדרכים כבר הם ידועים לשבועת היסת ולחרם סתם, שכך פירשו הגאונים כל זמן שהתובע בא בבריא והלה כופר בו שבועה בשם בלא חפץ, כגון זה שכפר בכתיבת ידו, א"נ שכופר בתנאים שהתנו ביניהם מתחלה. ובזמן שהתובע בא בטענת ספק הוא חרם סתם. וטענת ספק בענין זה הוא כגון זה שלא הגיעו המעות לידו והשליח אומר נאנסו ממני והלה טוען איני מאמינך שנאנסו ואיני מאמין בו שנתנם לידך, כגון זה מחרים על הנפקד חרם סתם שמסרם ונשבע השליח שבועה חמורה שנאנסו ממנו. וכל זה בזמן שהשליח מודה שבאו לידו ונאנסו ממנו, אבל בזמן שהשליח כופר הענין מתחלה כלך לדרך אחרת, שאם כפר במפקיד ואמר הגעתים לידך והלה אומר לא קבלתים נשבע השליח היסת בשם והנפקד מקבל על עצמו חרם סתם שמסרם ליד השליח כמו שראה בכתבו של מפקיד. ואם הוא כופר בנפקד ואמר לא נתתם לי והלה אומר נתתי השליח נשבע למפקיד שבועת היסת במעמד הנפקד והנפקד כמו כן נשבע שבועת היסת למפקיד במעמד שליח, מפני שיש עליו כעין טענת בריא, מפני שהשליח מכחישו שלא נתן לו כלום. וכה"ג נמי אמרינן בקדושין [מ"ג ע"ב] גבי הן הם שלוחיו והן הם עדיו, והא נמי דכותה היא, וא"ת כאן נמי ישבע שבועת המשנה שהיא בחפץ, שהרי הוא כחנוני על פנקסו, דתנן תן סאתים חטים לפועליי הוא אמר נתתי והם אומרים לא נטלנו, והא נמי להאי דמיא, שהרי אמר לו בכתבו או ע"פ תן לשלוחי מעותי והוא אומר נתתי והשליח אומר לא נטלתי. הא לאו מילתא היא, דהתם חנוני נשבע כדי ליטול מב"ה וכל נשבע ונוטל כעין זה הוא שבועה חמורה, אבל הכא אינו נשבע ליטול אלא להפטר, וכשטען נתתיו ליד שלוחך כאלו אמר נתתיו לידך ואין עליו אלא שבועת היסת. אבל היכא דלא שדר ליה כתבא ולא הוה מעיקרא תנאי ביניהם דלישדר ליה בידא דגברא ואתא חד גברא ואמר לנפקד פלוניא שויין שלוחא בסהדי דתשדר ליה ממוניה על ידאי, והימניה נפקד ומסר ליה ממוניה ואתניסו או דכפר ביה ואמר פרעתים למלוה, ומלוה אמר לא פרע ולא שויתיה שליח מעולם, והשתא ליכא סהדי דשוייה שליח, כגון שהלכו להן למ"ה, הא ודאי אי טעין שליח נאנסו נשבע לנפקד שבועה חמורה שלא עשאו שליח ולא באו מעות לידו ויטול מעותיו מן הנפקד. ודבר זה למדנו אותו מדברי הר"ר יצחק שכתב בהלכותיו [בענין הן הן שלוחיו הן הן עדיו דאמרינן והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו'] ומשתבע מלוה ושקיל, וכתב הרב דשבועת מלוה ללוה שבועה חמורה היא כעין שבועת פועלים לב"ה, דכיון דמודה ב"ה לפועלים שחייב להם שכרם והוא אינו יודע אם נפרעים אם לאו, שנשבעין הן ונוטלין ממנו, כך הלוה הזה הרי הוא מודה שהוא חייב למלוה ממון זה ואינו יודע עכשו אם פרעוהו אלא השלוחין אם לאו, ישבע המלוה שהוא כעין פועלים ויטול מן הלוה שהוא כעין ב"ה, והכא נמי הרי הלוה מודה שהיה חייב זה הממון ואינו יודע אם פרעו זה השליח או אם נעשה להפטר בו אם לא, וכשיבא המלוה להפרע ממנו ישבע שבועה ויטול. ובודאי כדי הוא הרב ללמוד מדבריו ולדמות מענינו לענין אחר הדומה לו. ואע"פ שאין דבריו ודברינו דומין למשנה, שי"ל בדברינו אלה כיון שהלוה מודה בחוב והפרעון אצלו ספק יהיה כמי שאמר לחברו גזלתיך והפקדת אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו [ב"ק קי"ח ע"א], דהיכא דתבע ליה חבריה מיחייב מן דינא ולא אשכחן בהו שבועה חמורה לא במשנה ולא בגמרא ולא בדברי הגאונים ז"ל. וא"ת משנתינו הלא ב"ה מודה לפועלים שהוא חייב להם ואינו יודע בפרעון שלהן ואעפ"כ נשבעין פועלין ונוטלים ממנו, הא לא דמי, התם כיון דאיכא חנוני דאמחינהו בהדיה ושוייה בדוכתי למפרעינהו ואיהו קאמר דפרעינהו משום הכי נשבעין פועלים להכחיש את החנוני שהרי החנוני נעשה גם הוא תובע לב"ה, וכיון דתרוייהו אתו למגבא מיניה ומכחשי אהדדי דין הוא שלא יפרעו אלא בשבועה, אבל בענין שאנו מדברים בהם מנין לנו לא שבועה חמורה ולא שבועה קלה ואע"פ שהשליח מכחישו. אבל יש לנו לסמוך על דברי הרב ז"ל שהוא מדמה הענינים האלו, וס"ל דכיון דאיכא שליח דקא מכחיש ליה למלוה אע"ג דלוה טוען טענת שמא ישבע המלוה שבועה חמורה ויטול, והכא נמי הא קא מכחיש ליה שליח ואמר דשויה שליח בעדים וקא מפטר ע"י, ומש"ה משתבע מלוה שבועה חמורה ושקיל. ומסתברא נמי כדברי הרב ז"ל, מדאמרינן בגמרא לגבי עדים משתבעי שבועת היסת ולגבי מלוה אמרינן משתבע מלוה ושקיל, ולא קאמר שבועת היסת, אלמא שבועה של מלוה שבועה חמורה היא. מיהו בין הכא בין התם דוקא היכא דאיתנהו להנך שלוחין דקא מכחשי ליה למלוה, אבל אי אזלי ליה לעלמא ולא מכחשי ליה בודאי שקיל הלוה בלא שבועה, ובתר הכי אי בעי לוה לאחרומי סתם מחרים, ע"כ כתב בספר משפטי ההרשאות. ויש לברר אם טען המלוה שלא שלח שלוחו כי אם לקבל עשרים דינרים ועשרים דינרים בלבד הביא לו, וזה טוען כי מאה מסר לו, על זה כתב הר"מ ז"ל שהמשלח נשבע שלא שלחו אלא ליקח עשרים בלבד כדין כל מודה מקצת, והשליח נשבע היסת שהנ' שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן.
